מהי המשמעות של משמעת בכיתה או בבית ספר?
כולנו יודעים שכדי ללמד מוכרחים להפעיל איזשהו סוג של משמעת. אבל האם זה עניין של החוק ועונשו – מי שלא התנהג כראוי, מקבל עונש 'כי הוא לא היה בסדר', או אולי משמעת במהותה היא עניין חינוכי בפני עצמו, שמטרתו לקדם את התלמידים?
לשאלה הזאת יש שאלה מקבילה בתחום המשפט: האם מטרת החוק והשופט היא להעניש את העבריין, או שמא החוק אמנם נועד להגן על החברה, אבל גם בא לעשות "צדק מאחה" (Restorative Justice). השאלה הזאת היא קריטית לגבי מה שאני מנסה לעשות כשאני חותר למשמעת, ומאוד משפיעה על המעשים שלי כמורה.
הספר Better Than Carrots and Sticks של דומיניק סמית, דאגלס פישר וננסי פריי (Dominique Smith, Douglas Fischer and Nancy Frey) עוסק ביחס שלי למשמעת, ובהשלכות הפרקטיות שיש לכך עלי. להלן מספר דוגמאות:
אם משמעת היא עניין של שמירת החוק היבש או ׳עונש לעבריינים׳ - אזי בכל פעם שתלמיד יפר את החוק הוא יקבל עונש, והאיום החיצוני של העונשים הוא מה שאמור להחזיק אותו ממושמע. אבל אם משמעת היא עניין מהותי בתהליך החינוכי, הרי שהחוקים וההשלכות שלהם הם רק מסגרת שנועדה להגן עליו ועל הכיתה ולאפשר להם ללמוד, ותפקידה העיקרי של המשמעת הוא לשנות או לגלות את הרצון הפנימי של התלמיד, כדי שהוא ירצה לשתף פעולה, ללמוד ולהצליח.
לפי ההסתכלות הראשונה ('החוק ועונשו'), תלמיד שמפר חוקים הוא "רע" ומגיע לו עונש. לפי ההסתכלות השנייה (המשמעת כתהליך חינוכי) תלמיד שמפר חוקים מגלה קושי, ואני קודם כל אמור להבין את הקושי הזה, ולאחר מכן גם לסייע לו בהתמודדות עמו.
משמעת כהזדמנות
התפיסה הראשונה גורסת שמשמעת היא כלי חיצוני, אמנם נחוץ, להשגת המטרה העיקרית שלי – ללמד. אולם לאור התפיסה השנייה, משמעת היא חלק מהתהליך החינוכי שמסייע לתלמיד להתקדם ולהצליח. משמעת היא גם למידה. אמנם לא מדובר על תוכן או מיומנות של המקצוע, אך לימוד של מיומנויות לחיים הוא לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר משמעותי מאשר לימוד מקצוע.
על פי נקודת המבט הראשונה, בעיית משמעת היא מחסום שמונע ממני מללמד, ומעין מטרד שהייתי רוצה להיפטר ממנו. בהסתכלות השנייה, משמעת היא חלק מהותי מהתפקיד שלי כמורה.
בגישה הראשונה, תלמיד 'רע' מסיט אותי מהעבודה העיקרית שלי, ואולי צריכים לסלק אותו. אולם על פי הגישה השנייה, תלמיד שאינו מסוגל להתנהג כראוי - הוא אולי המטרה החינוכית הכי חשובה שלי.
לפי הגישה הראשונה, התלמיד רק בא ללמוד בשיעור, ולפיכך כמעט אין הכרח שהמורה ממש יכיר אותו. לאור הגישה השנייה, אני אמור להכיר את התלמיד כאינדיבידואל, לכבד אותו ולהבין אותו, על מנת שאדע בדיוק כיצד אפשר לקדם אותו.
אם בהסתכלות הראשונה המורה בעיקר היה רוצה 'ללמד את התלמיד לקח' - במבט שני המורה זוכה להזדמנות לעזור לתלמיד, כך שיהיה מודע למעשיו, יתחרט וישתפר.
השלכות מעשיות
להבדל בין שתי נקודות המבט השונות יש גם נגזרת פרקטית. לפי הגישה הראשונה אני אמור לנזוף בתלמיד שלא מתנהג כנדרש, ולהעניש אותו כדין. לפי הגישה השנייה אני אמור לעזור לתלמיד שלא מתנהג כנדרש. אולי זה דורש שאני אהיה שליח שמכריח אותו לשאת בהשלכות של ההתנהגות שלו, אבל במקביל אני גם אמור לדבר איתו, להבין מה הקושי ולעזור לו לצאת מזה.
כעת אני רוצה להתמקד בכמה פרקטיקות של הגישה השנייה - משמעת מאחה:
משמעת מאחה תמיד נעשית ברוח חיובית, לא בכעס, לא בצעקות אלא ברוגע ובכבוד. אני לא רוצה לבייש את התלמיד – בראש ובראשונה משום שזה סותר את הערך של חינוך לכבוד. מעבר לכך, יש מחקרים שמראים שאין בכך תועלת רבה, כי ככל שגורמים למישהו להתבייש בהתנהגות שלו – כך יהיה לו קשה יותר להודות בטעות, להפנים את ההשלכות של התנהגותו ולהתחרט עליה.
זה לא אומר שאי אפשר להיות קפדן. ניתן ורצוי להקפיד על הכללים וההשלכות, אבל זה רק בגלל חשיבות המסגרת ולא משום שהתלמיד המפריע הוא "רע". אם הוא מפר את הכללים ופוגע במסגרת - זה באחריותו, והוא אמור לשאת בתוצאות.
משמעת מאחה מבוססת על צמיחה והתקדמות. היא רגישה לצרכים של התלמיד. היא משלבת השלכות עם אמפתיה. היא מפרידה בין ה׳חטא׳ של התלמיד לבין מבט שיפוטי על האישיות של ה'חוטא'. התלמיד אינו מוגדר על בסיס ההתנהגות הבעייתית.
משמעת מאחה מנסה לקדם יכולות רגשיות הכוללות: מודעות עצמית, שליטה עצמית, מודעות חברתית, יכולת להתקשר לאחרים ויכולת להחליט מתוך אחריות ומתוך מודעות לתוצאות ההחלטה.
משמעת מאחה לא מנסה רק לשלוט על ההתנהגות של התלמיד, אלא מבקשת לשתף אותו בניסיון להבין את התנהגותו ולסייע לו לשנות אותה: למה זה קרה? מה גורם להתנהגות לא ראוייה? מתי זה בא? באיזו תדירות? מה הטריגרים? וכדומה. בנוסף יש לברר: מה התלמיד חושב? מה יכול לעזור לו לשנות את ההתנהגות המאתגרת? האם ניתן למנוע אותה מראש, וכיצד?
אפילו כשהתלמיד נענש הוא אמור להרגיש שמעריכים אותו ורואים בו פוטנציאל להיות משהו אחר. ההתנהגות שלו היום לא קובעת את הצורה בה אתייחס אליו מחר. תמיד יש עוד הזדמנות.
כשיש עימות בכיתה - לא די בזה שנתאמץ למנוע את האלימות, אע"פ שזה בוודאי נחוץ באופן מיידי. מעבר לכך אנו צריכים לנסות לפתור את הקונפליקט בצורה כזו שכל צד יחוש שהצלחנו להבין אותו, לפחות חלקית, ושהתקיים איזשהו משא ומתן. זה לא תמיד חייב להיעשות מיידית - ניתן לחכות עד אחרי השיעור או עד אחרי שהרגשות התקררו, אבל זה חייב להיעשות, אחרת הצלחנו למנוע את הבעייה המיידית בעוד הכעס והתסכול נשארים בשטח ועלולים להתפוצץ שוב.
ולסיום, משמעת מאחה היא בסופו של דבר משמעת - יש כללים ויש להם השלכות. אבל בנוסף למטרה המיידית - השגת מסגרת ראויה ללמידה בכיתה - נוכל להשיג באמצעות המשמעת יעד נוסף: לעזור לתלמיד להתנהג כראוי. זוהי נקודת מבט אחרת על כל סוגיית המשמעת, ועל כן גם ההתייחסות אליה והדרכים להשגתה עשויות להשתנות בצורה משמעותית.
Comentários