הברזות ואיחורים – מה הם בעצם אומרים? תמונת מצב בעולם ובמדינת ישראל

האם תלמידים באמת לא מעוניינים ללמוד בבית הספר? האם תלמידים באמת משועממים בכיתה? מבחני פיז"ה (PISA) פותחים לנו חלון הצצה: מה קורה בשטח ומה מצבנו ביחס לשאר העולם?

רכבת הרים של התלהבות מלימודים

קיימים הבדלים משמעותיים ברמת ההתעניינות שמביעים תלמידים בגילאים שונים כלפי הלימודים. לפי סקר בבריטניה תלמידים די מתלהבים מבית הספר בגילאים צעירים. בכיתה א' כ-95% מהתלמידים מתלהבים מהלימודים בבית הספר, ואחוזי ההתעניינות מתחילים לרדת ולצנוח במהלך שנות הלימודים, עד שהם מגיעים לשפל בכיתה ט', בה רק כ-37% מהתלמידים עדיין מתלהבים מהלימודים.

והנה הפתעה: אחרי כיתה ט' נבלמת הנפילה ואחוזי ההתלהבות מביה"ס עולים באיטיות, עד שבסוף כיתה י"ב כ-45% מהתלמידים מוכנים להודות שהם נהנים מהלימודים.

תוצאות דומות נמדדו גם בארה"ב.

📷

מצטיינים בהברזות ואיחורים

מבחן פיז"ה בשנת 2000 ופעם נוספת ב-2012, בדק את רמת המעורבות ("engagement") של התלמידים בלמידה. החוקרים ביקשו למדוד זאת באמצעות בדיקת המחויבות המעשית של התלמידים להגיע לשיעור. המבחן השתמש במדד פשוט: כמות האיחורים וה'הברזות' של התלמידים. ההנחה הייתה שככל שתלמידים נמנעים מלאחר לשיעורים או 'להבריז' מהם – כך הם יותר "engaged"; קרי: הם מרגישים מחויבים לשיעורים ומחשיבים את הלימודים. הנחה זו מבוססת על היגיון פשוט שאומר שתלמידים המעורבים בלמידה חשים שאם הם נעדרים מהשיעור הם מפסידים דברים חשובים.

ובכן, נמצאו פערים גדולים למדי בין המדינות.

בשנת 2000 'כיכבה' ישראל כמדינה שבה התלמידים איחרו לבית הספר או נעדרו משיעורים יותר מאשר בכל מדינה אחרת שנבדקה. כמעט מחצית מהתלמידים דיווחו שבשבועיים האחרונים הם איחרו לפחות פעם אחת, וכ-30% הודו שהם נעדרו לפחות משיעור אחד. ב-2018 המצב שלנו לא השתפר בגדול. אמנם, הפעם היינו רק במקום החמישי בכמות האיחורים, אך הפעם כשישים אחוז מתלמידינו איחרו לפחות פעם אחת בשבועיים האחרונים. מבחינת חיסורים דורגנו במקום ה-25 מהתחתית, אולם עדיין היו כארבעים אחוז מהתלמידים שהחמיצו שיעור לפחות פעם אחת בשבועיים האחרונים. מכאן ניתן להסיק שהמצב נעשה גרוע יותר ברמה הכלל-עולמית...

תעלומת ההברזות והנקודות האבודות

אם בודקים את ההתאם בין האיחורים והחיסורים לבין הציונים הסופיים של התלמידים בישראל – גם ב-2000 וגם ב-2018 כמעט ולא ניתן למצוא כל קשר ביניהם. זאת לעומת מדינות אחרות בעולם, בהן יש קורלציה משמעותית בין כמות האיחורים והחיסורים לבין הציונים במבחני פיז"ה. לדוגמה: איחורים בישראל השפיעו בארבע נקודות בלבד על הציון במבחני פיז"ה בשנת 2000, ואילו בהונג קונג האיחורים השפיעו לרעה על הציון של התלמידים בכ-35 נקודות. המצב של ישראל במבחן פיז"ה 2018 לא השתנה משמעותית.

פרשנות אפשרית לנתון המסקרן הזה היא, שהזמן בבתי הספר בישראל אולי אינו אפקטיבי כל כך מבחינה לימודית, ומשום כך היעדרות של תלמידים מהשיעורים אינה נותנת בהכרח את אותותיה בציונים שלהם... ייתכן עוד, שבישראל גם תלמידים מצטיינים מאחרים לעיתים קרובות או נעדרים משיעורים, לעומת מדינות אחרות בהן בעיקר התלמידים החלשים הם ש'מבריזים', ואם כך ייתכן שהסיבתיות היא הפוכה, אבל גם הסבר זה עדיין מעורר תהיות.

השתתפות כביטוי לשייכות

מדד פיז"ה נוסף (נבדק רק בשנת 2000), מנסה לבטא את תחושת השייכות של תלמידים כלפי הלמידה. כאן ישראל הצליחה הרבה יותר.

📷

הטבלה (מתוך מחקר פיז"ה 2000) מראה את רמת תחושת השייכות של התלמידים ואת מידת שיתוף הפעולה שלהם, על בסיס הנוכחות בשיעורים ועמידה בזמנים. ישראל, אע"פ שיש לה ציון סביר – ואפילו טוב – ברמת השייכות שתלמידים חווים, היא בין המדינות הכי בעייתיות מבחינת השתתפות בשיעורים. כאמור, כארבעים וחמישה אחוז מהתלמידים דיווחו שהם איחרו או נעדרו יותר מפעם אחת במהלך השבועיים שלפני המבחן.

האם המספרים האלו אכן משקפים את המציאות שאנחנו מכירים כאן בישראל? אם התשובה היא כן – הרי שהנתונים הללו אומרים דרשני.

למה אחוז ההשתתפות בשיעורים בישראל נמוך כל כך ביחס למדינות אחרות בעולם? האם זה נובע מהבדלים תרבותיים? האם השיעורים בישראל נחשבים פחות משמעותיים בעיני התלמידים, ולכן הם פחות מגוייסים ללמידה? ואם כן – מה ההסבר לכך? אולי קיימת כאן תרבות של למידה למבחנים, ומשום כך השיעורים עצמם והלמידה הכיתתית נעשים משניים? שמא זה נובע דווקא מכך שהמורים שלנו פחות מיומנים בהוראה? ואולי מערכת החינוך שלנו, בסופו של דבר, אינה תומכת מספיק בלימוד משמעותי ואינה מחויבת למטרה זו?