?להיות תלמידים בשיעור – שעמום

אבא, משעמם לי!

"תלמידים בבית-ספר משועממים רוב היום. הלימודים לא מעניינים אותם ולא מעסיקים אותם". טענה זו הופיעה לפני כמה שנים בבלוג של גרנט ויגינס, אחד ממחברי הספר "הבנה בכוונה", שיצא לאור לפני כמה שנים בתרגום של מכון ברנקו וייס. הכותבת היא הבת של ויגינס, שהחלה את דרכה כמדריכת מורים בבית-ספר תיכון. בהמלצת המנהל, היא התחילה את תפקידה כתלמידה – ישבה במשך יומיים בכל השיעורים והשתתפה בהם כתלמידה מן השורה.

עד כמה החוויה שלה הייתה קשה, משעממת ומתישה. לשבת כל היום בצורה פסיבית ולשמוע אחרים מדברים רוב הזמן, או לשבת ולעשות מבחנים ארוכים – היה עבורה עסק לא-מעניין ואף מייגע. חוויה זו הבהירה לה עד כמה קשה להיות תלמיד וגרמה לה לפתח אמפתיה כלפי התלמידים, וכן דרבנה אותה לחשוב מה ניתן לשנות ואילו רעיונות אפשר ליישם בשיעורים כדי להפוך אותם לפחות מייגעים.

איך נלחמים בשעמום?

להלן חלק מההמלצות שלה:

ראשית, מומלץ לעשות התעמלות עם התלמידים באמצע השיעור למשך דקה, וכן בתחילת השיעור ובסופו. שנית, רצוי לפתוח כל שיעור עם השאלות של התלמידים על השיעור הקודם או על שיעורי הבית. אולם, מסקנתה העיקרית הייתה לקצר את הזמן בו היא מרצה באופן פרונטאלי, ולתת לתלמידים יותר פעילויות אקטיביות.

בנוסף, היא שמה לב כמה לא נעים לתלמידים כשמורים כל הזמן מבקשים מהם להתרכז ולהיות בשקט, ועד כמה נפוצה ופוגענית הנטייה של מורים לדבר אל התלמידים בטון סרקסטי, ועל כן היא ממליצה להימנע מכך ככל האפשר.

"עד שתגיע למקומו"

ויגינס כתב בלוג תגובה בעקבות הבלוג של בתו, שעורר ענין רב ונקרא ע"י יותר מ-650,000 אנשים.

קודם כל הוא מעיר, שאותה חוויה של התלמידים – וגם ההלם שחווים המורים כשהם מעמידים את עצמם במקומם – היו מוכרים כבר לפני שלושים שנה, עוד מאז שהוא עצמו עמד בראש מחקר ב-Coalition of Essential Schools אשר ניסה לעשות מהפך בחינוך (כנראה שלא הרבה השתנה מאז...).

בנוסף, ויגינס מצביע על כך שמאוד קשה למורה להכניס את עצמו באמת למקומם של התלמידים, ומציין שמורה טוב הוא מישהו שאכן יודע, חש ומבין מה קורה עם תלמידיו. הוא מזכיר את הפעם הראשונה שבה הוא צפה בעצמו בווידיאו מעביר שיעור, ואת ההלם שלו כשהוא שם לב עד כמה הוא לא היה מודע למה שקורה עם התלמידים שלו בשיעור.

הסיבה לכך שהבלוג עניין כל כך הרבה אנשים, לדעתו של ויגינס, היא שהבלוג חושף גרעין של אמת – עד כמה קשה למורה להבין באמת מה עובר על התלמידים שלו במהלך השיעור.

נקודה למחשבה

הבלוג מעורר סוגיה חשובה: מה קורה בשיעור, והאם זה חייב להיות עד כדי כך משעמם ומייגע? מה היחס בין השעמום בשיעור, לבין מידת הפסיביות שבו וטיב הלמידה?

מעבר לצורך בדיכוי השעמום – הלמידה עצמה אמורה להיות מרתקת ומעניינת, ולהוות סוג של גילוי עולמות חדשים. האם אמנם אנחנו כל כך רחוקים מזה? ואם כן – למה? איך, אם בכלל, ניתן לשוב לסקרנות הבסיסית והפשוטה הזו?