פתרונות: למידה מבוססת פרויקטים – תרופה יעילה לשעמום?

אז מה עושים? איך משנים את המצב? איך הופכים את בתי הספר למקומות משמעותיים ומלהיבים עבור התלמידים? האם זה בכלל אפשרי?

השאלות הללו נשאלות תמיד על ידי מורים מובילים, ויש כל מיני ניסיונות לעשות זאת. בשורות הבאות נביא דוגמה יחסית חדשה לניסיון שכזה, וננסה להצביע גם על הבעיות שבו - מהן ניתן ללמוד גם על קשיים שעלו בניסיונות אחרים.

נעים להכיר - PBL

לאחרונה יש התלהבות רבה סביב הרעיון של למידה מבוססת פרויקטים (PBL: Project Based Learning) – התלמידים לא לומדים בכיתה באופן פרונטלי אלא עושים פרויקטים, ובאמצעותם לומדים ומתקדמים. בסאן דייגו ישנו בית ספר מפורסם בשם High Tech High, והם עושים שם דברים מדהימים. קיים גם מוסד שנקרא Buck Learning Institute, אשר שם את הפרויקטים במרכז העניינים.

פרוייקט לדוגמה – מים בששון

ניקח למשל פרוייקט הסוקר את איכות המים באזור (לקוח מתוך: (Buck Institute for Research. התלמידים מראיינים אנשי מפתח בקהילה, כדי להבין מה הבעיה ומהם הפתרונות הקיימים; הם נדרשים לנתח מכשולים פוליטיים ואחרים כדי להגיע לפתרון מוצלח; הם חוקרים את החלק המדעי בבעיה, כדי להבין את הכימיה העומדת בבסיס הבעיה והפתרונות, ולבחון את ההשלכות על הסביבה. בסוף הם נדרשים לכתוב מכתב לעיתון דו"ח לוועדה הרלוונטית בעירייה שבהם עליהם לתאר את הבעיה, את הפתרון ואת הדרך להשיג אותו, וזאת בליווי הסבר מדעי עם הפרטים וקישור למאמר מדעי. התלמידים לומדים בפרויקט הבין-תחומי הזה אזרחות, מדעים ועוד, ובנוסף מתוודעים לתהליכי חקר, ולומדים בין היתר איך לתכנן ולכתוב מכתב ובו טיעון מאורגן או דו"ח עם המלצות. הכול נעשה באמצעות עבודה מונחית של התלמידים, וכמעט שלא נדרשים שיעורים פרונטליים.

פרוייקט כזה עשוי להיות רלוונטי מאד לתלמידים ולקהילה שלהם, והתקווה היא שהדבר יתפוס את התלמידים וילהיב אותם, ואולי אף יגרום להם ללימוד עומק שלעולם לא ישכחו. הם עשויים ליהנות מחוויית הלמידה, ועל הדרך גם לקבל כלים שישמשו אותם בעתיד ויכשירו אותם לאזרחות טובה. בנוסף, התהליך מטמיע אצל התלמידים את ההכרה ברלוונטיות של המדע לתחומים רבים, ואת הדרך ליישם אותו בחיינו.

אליה – וכמה קוצים בה

לימוד המבוסס על פרוייקט מסוג זה שונה מאוד מלימוד פרונטלי קלאסי, ואכן נשמע מלהיב ומהפכני. אבל, בלימוד כזה טמונים כמה מוקשים. ראשית, תכנון טוב דורש הרבה זמן, מחשבה ומקצועיות – הן בשלבי בניית התוכנית והן בהכשרת הצוות על מנת שיוכלו להנחות את התלמידים בצורה יעילה. שנית, הדבר דורש הרבה מיומנות מצד המורים: ידע רב-תחומי, יצירתיות, יכולת ליצור 'יש מאין', וכן הבנה בתחומים שונים כמו איכות הסביבה, כימיה ופוליטיקה – ידע שלא תמיד פרוס לפניהם בספרי הלימוד.

בית הספר High Tech High, שמאוד מצליח בתחום זה, נותן הרבה שעות הכנה למורים ואף החל בהכשרת מורים מתחילים מבחוץ, מתוך הבנה שבלי ניסיון יהיה קשה מאד להצליח בהרמת פרוייקט כזה.

סכנה! כאן מחפפים בכיף...

לגרום לילדים ללמוד לעומק זה אתגר לא פשוט. ההבדל בין עבודה שטחית לבין לימוד לעומק לא תמיד ברור ושקוף לגמרי, ובלי הרבה מיומנות מצד הצוות יש סכנה שהלימוד יהפוך לשטחי. הניסיון לבדוק לאחר מעשה מה התלמידים למדו הוא עבודה מורכבת ולא תמיד שקופה, וכיון שהדגש הוא על מיומנויות – יש סיכוי שהלמידה תקנה לתלמידים ידע מצומצם או חלקי בלבד.

במיוחד כאשר רוב העבודה נעשית בקבוצות, יש חשש שתלמיד אחד או שנים יעשו בפועל את רוב העבודה והשאר יתפסו טרמפ (freeloaders).

נקודה נוספת: כדי לעשות את זה נכון דרוש שינוי של כל המערכת. יש להקצות שעות ארוכות יותר לשיעורים רב-תחומיים ולפעמים צריך לקיים את הלימוד במקומות רבים ושונים מחוץ לכותלי בית הספר. המערכת לא בנויה לזה, ונדרש מאמץ כביר לביצוע ההתאמות הנדרשות. אם עושים את זה חלקית אולי יש לזה קצת ערך מוסף, אבל כך לא ניתן להגיע לתוצאות המהפכניות המובטחות.

בקיצור: למידה מבוססת פרויקטים היא דרך לימוד נפלאה בפוטנציאל, אבל מאוד קשה בפועל להגיע לביצוע שלה באופן מיטבי. הדבר דורש זמן (הרבה מעבר למסגרת השתלמויות רגילה), התמקצעות של מורים ברמה אחרת וברף גבוה שקשה לעמוד בו וגם שינוי מערכתי עצום – וכל זה תוך חשש כבד שכל המאמץ לא יביא להעמקה ורכישת ידע מקיף במקצועות הנדרשים, אלא רק ללמידה שטחית וידע חלקי. ואם כך – נראה שעדיין ניתן לחזור לשאלה: אז מה עושים?