כפי שראינו כאן בעבר, יש הטוענים שלימוד מפורש - בו המורים מקנים לתלמידים את החומר והמיומנויות בצורה מפורשת - תמיד יהיה עדיף על צורת לימוד שבה התלמידים צריכים לגלות בעצמם את החומר הנלמד. הם טוענים זאת על בסיס התיאוריה שהצגנו ברשומה הקודמת, המתארת את המגבלות של היכולות הקוגניטיביות שלנו. לפי תיאוריה זו, אם מעמיסים יותר מדי על זיכרון העבודה, עלול להיווצר עומס יתר הגורם ל׳פקק׳ שלא מאפשר לנו ללמוד כלום.
Follow Through Program
בנוסף, יש מחקרים שתומכים ביעילותה של למידה מפורשת. מחקר מפורסם שהתבצע בין השנים 1967-1987, הראה באופן מובהק למדי את היעילות של הוראה מפורשת לכיתות נמוכות ברכישת מיומנויות הקריאה. התוכנית Follow Through בחנה כמה שיטות הוראה לתלמידים מרמה סוציו-אקונומית נמוכה, ועקבה אחרי התקדמות התלמידים למשך תקופה של עשר שנים. המחקר הגיע למסקנה שלפחות בהוראת קריאה בכיתות נמוכות (תוכנית הקריאה של אנגלמן), השיטה של הוראה מפורשת הצליחה לקדם את התלמידים בצורה המוצלחת ביותר.
התוכנית של Follow Through הציעה למורים שיעורים ברורים ומוכנים מראש. הם היו בנויים אחד על גבי השני עם יעדים מאוד בהירים, שהקושי שלהם עולה בהדרגתיות. התלמידים לא יכלו להתקדם לרמה הבאה לפני שהצליחו לעמוד ברמה הנוכחית. לאלו שהיו זקוקים ליותר עזרה, הציעו עבודה בקבוצות קטנות כדי לקדם אותם. התקיימו בחינות כל שבועיים כדי למדוד את מצב התלמידים, ואלו שהצליחו קבלו פרסים.
למרות התוצאות המוצלחות, ארה"ב לא אימצה את התוכנית במלואה.
הוראה מפורשת VS לימוד דרך גילוי
קלאהר וניגהם טוענים במחקר שלהם (Klahr & Nigam ,2004) שלימוד מפורש יותר אפקטיבי מאשר לימוד דרך גילוי, כאשר רוצים להנחיל לתלמידים את המושג של ניסוי מדעי, או את הצורך בבידוד ושינוי משתנים כדי להסיק מסקנות מוכחות. בנוסף לכך, אצל תלמידים שמצליחים ללמוד בצורה מפורשת קיימת יכולת יותר גבוהה להעביר את הידע לתחומים אחרים.
הם בנו שיעורים במדעים לכיתה ד', כאשר בקבוצה אחת המורים לימדו את החומר בצורה מאוד מובנית וברורה – לימוד מפורש. המורה הסביר כל חלק שלב אחר שלב, ואז התלמידים התאמנו. בקבוצה השנייה למדו תלמידים באותו הגיל את אותו התוכן - בצורה של גילוי עצמאי. בקבוצה זו הסבירו לתלמידים מה המטרה בגדול, ואחרי זה נתנו לתלמידים לפתור את הבעיה בעצמם. קלאהר וניגהם אכן דיווחו על תוצאות הרבה יותר טובות בהבנת החומר אצל התלמידים שלמדו בצורה מפורשת מאשר בדרך של גילוי, וכן על יכולת טובה יותר שלהם לתרגם את הנלמד לתחומים אחרים.
מנגד, קוהן ודין (Dean & Kuhn ,2007) ערכו מחקר שהעתיק בדיוק את אותן שיטות לימוד של הניסוי של קלאהר, אולם הם לימדו את החומר לתקופת זמן יותר ארוכה, ובנוסף בדקו את ההבנה של התלמידים אחרי חודשיים וחצי. הם גילו שיכולת העברת הידע למשימה אחרת, דומה לקודמתה, דווקא הייתה הרבה יותר טובה אצל אלו שלמדו בצורה של גילוי התוכן בכוחות עצמם. המסקנה שלהם הייתה שלימוד דרך גילוי היא שיטה עדיפה, אבל לוקח זמן עד שההבנה מתגבשת ומתייצבת.
קלאהר לא ויתר. הוא ערך מחקר חוזר (2008) שבו ניסה להראות שהמחקר של דין וקוהן היה מוטעה. הוא טען שהסיבה לכך שתלמידים בשיטת הגילוי הראו העברה יותר מוצלחת של הידע אחרי חודשיים וחצי, היא רק משום שאלו שלמדו בהוראה מפורשת פשוט לא התנסו במשימה הזאת (שניתנה רק לתלמידים שלמדו בשיטת הגילוי העצמאי). לכן, הוא שינה את המשימה לאחר זמן למבחן בכתב על הבנת פוסטר מדעי, כדי לבדוק אם הם מבינים איך משתנים שונים משפיעים על ניסוי מדעי. הפעם גם אלו שלמדו באופן מפורש הצליחו במשימה.
מה השאלה?
גם קלאהר ועמיתיו הודו שבתקופה של כמה חודשים אחרי הלימוד משהו קורה אצל אלו שלמדו דרך גילוי, בשונה מאלו שלמדו בצורה מפורשת. אע"פ שמספר התלמידים שהצליחו אחרי שבוע בלמידה מפורשת היה יותר גבוה מאלו שלמדו בצורה של גילוי עצמאי - אחרי שלושה חודשים היה המספר שווה בשתי השיטות. מעניין לראות, שרק אלו שלמדו בשיטת גילוי עצמאי של התוכן התקדמו בלמידה במשך הזמן. בתקופה של מעבר לשלוש שנים כנראה לא היה הבדל משמעותי איך למדת את החומר - אם הבנת את זה היטב בהתחלה, רוב הסיכויים שתמשיך להיות מומחה בזה. קלאהר ושות׳ רואים את העובדה הזו כהוכחה לכך שלימוד מפורש הוא עדיף.
אבל ברור שהסיפור יותר מורכב. ראשית, יש הטוענים שהלימוד העצמאי של קלאהר אינו טיפוסי, והלימוד המפורש כולל הרבה אלמנטים של לימוד עצמאי קלאסי. שנית, קלאהר ועמיתיו מודים שאלו שלמדו בשיטת גילוי החומר הצליחו יותר בתכנון של ניסוי מאשר אלו שלמדו בהוראה מפורשת. הוא רק טען שהתלמידים שלמדו בצורה מפורשת לא התנסו כל כך בתכנון עצמאי של ניסוי, ובמקום זה הוא מדד בעזרת מבחן בכתב הבנת משתנים וניסויים, והבנה של פוסטר מדעי. ואם כן, השאלה היא: מה אנחנו רוצים ללמד ולהשיג - הבנת פוסטר מדעי או תכנון ניסוי מדעי? קלאהר טוען שהם לא יושבים על אותה מיומנות, אבל גם משתמע מדבריו שהבנת פוסטר יותר חשובה מתכנון ניסוי - ועל כך ניתן לחלוק.
השאלה המרכזית, אם כך, איננה איזו שיטה יותר טובה? אלא: מה אני רוצה ללמד? אני אישית נכוויתי בזה בהוראה לבגרות: אם לימדתי בצורה שדורשת חשיבה ביקורתית, יצירתית, כזו שעודדה את התלמידים לבוא עם תשובות מנומקות משלהם - זה הזיק להם בבגרות, שם ציפו לתשובה מסוימת שיוצרי המבחן החליטו שהיא הנכונה. נראה שלצורך הצלחה במבחני הבגרות הייתי חייב ללמד את התלמידים לא לחשוב, אלא פשוט ללמוד ולזכור את החומר בתיאום מדויק לציפיות של הבוחנים.
אז למסקנה:
יש נושאים כמו לימוד קריאה בכיתות א׳-ג׳, במיוחד עבור תלמידים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, שבהם לימוד מפורש הוא שיטה יותר מוצלחת באופן מובהק. במקומות שבהם מנסים ללמד קריאה בדרך של גילוי ולא דרך הוראה ישירה של הפונולוגיה - מכשילים למעשה את התלמידים, ואחוז הרבה יותר גבוה מהם לא ידעו לקרוא.
למידה מפורשת היא יותר קלה לביצוע, ולפחות בהוראת מדעים לחטיבת הביניים (אבל יש להניח שגם בתחומים נוספים), יש לה תוצאות מיידיות יותר טובות.
בתחומים מסויימים לימוד דרך גילוי הוא פחות אפקטיבי בטווח המיידי, אבל אחרי כמה חודשים הלמידה מתבססת עד שהיא נעשית יעילה כמו למידה מפורשת.
זה עדיין לא מספיק מוכח, אבל כנראה רוכשים מיומנויות שונות באמצעות לימוד מפורש טוב יותר מאשר בשיטת לימוד דרך גילוי. לדוגמה, כאשר תלמידים הלומדים מדעים בדרך של גילוי עצמאי יבינו בסוף איך לתכנן ניסוי ואיך לקרוא פוסטר מדעי, ואילו אלו שלמדו באופן מפורש ידעו אמנם כיצד יש לקרוא פוסטר מדעי, אבל לא יבינו איך לתכנן את הניסוי - משום שקשה ללמד את זה בצורה מפורשת גרידא. מכאן אולי ניתן להסיק שלימוד דרך גילוי הוא יותר רחב ושאפתני, ולכן לוקח יותר זמן ללמידה להתגבש. זה נכון גם כשרוצים ללמוד לכתוב ולנתח שיר, או לפתור בעיות במתמטיקה שהתלמיד עדיין לא נתקל בהן. לימוד מפורש יעזור רק עד לרמה מסויימת. כדי להצליח במשימות יותר מורכבות, התלמיד חייב לשחק עם האפשרויות ולשפר את התוצר בצורה עצמאית אחרי שהוא מבין את הכללים הבסיסיים.
חשוב לזכור שגם לימוד דרך גילוי אינו לגמרי פתוח - לא ניתן לתלמיד ללמוד רק בדרך של גילוי עצמאי. התלמיד חייב להיות מכוון על ידי המורה, וכשהוא ׳נתקע׳ - המורה מוכרח לתת לו את הכלים והפיגומים המתאימים כדי שהוא יוכל להתקדם וללמוד.
コメント