הוראה מפורשת או דרך גילוי ? הדרכה מעשית - הליכה בין הטיפות

אז איך אפשר למצוא את הדרך בין כל המחקרים הסותרים לכאורה, ולהכריע בין הוראה מפורשת לבין לימוד דרך גילוי? מה אני כמורה יכול ללמוד מכל המחלוקות בין החוקרים בשאלה מהי שיטת ההוראה היעילה ביותר? ותכל׳ס - איך זה עוזר לי בשיעור?

יש טענות טובות לשתי האסכולות וגם נתונים שעשויים לתמוך בשתי הדרכים, אך שני הצדדים נשמעים חד-משמעיים; בנוסף, התוודענו לתיאוריה מרשימה של העמסה קוגניטיבית, התומכת כנראה בשיטת הלימוד המפורש, אבל כשאני נכנס לכיתה - מה אני עושה עם כל זה?

אין פתרונות קסם

  ראשית, חייבים לדעת שהדברים אמנם מורכבים, ולמרות הטיעונים המוצקים - לרוב אין תשובה חד משמעית לשאלה מהי הדרך הכי טובה ללמד. הכל תלוי בנושא הנלמד, באילו מיומנויות מדובר ועד כמה המורה מכיר אותן או מתמחה בהן; מהן המטרות, מהן היכולות של התלמידים, אילו רמות של ניסיון ושל ידע יש לתלמיד בנושא, וגם - כמה זמן עומד לרשותי כדי להכין את החומר וללמד אותו (יש לציין שיש גם כאן נושאים יוצאים מן הכלל, כגון: איך ללמד קריאה בסיסית, בהם יש כעת הסכמה די גורפת שחייבים ללמד באופן מפורש לפחות את הבסיס של הפונטיקה).

לדוגמה, אם המטרה היא לסיים נושא בסיסי כמה שיותר מהר ולהתכונן למבחן קונבנציונלי, יש להניח שהוראה פרונטלית מפורשת היא הדרך הכי קלה, מהירה ויעילה. אולם אם המטרה היא להגיע לחשיבה ביקורתית עמוקה ויצירתיות - אזי לימוד דרך גילוי לרוב יהיה יותר יעיל. אבל גם זה רק בהנחה שיש למורה ולתלמיד את המיומנויות, הזמן, הכלים והגיבוי לבצע את הלימוד דרך גילוי בצורה מוצלחת.

כמו בתחומים רבים, גם כאן אין פתרונות קסם. באופן כללי, הדגש על רכישת מיומנויות יבוא על חשבון ההספק בלימוד כמויות של תוכן, ולהיפך.

פתיחות קוגניטיבית

  שנית, לא משנה מה תהיה דרך ההוראה - התלמיד לא ילמד כלום אם הוא לא פתוח לזה קוגניטיבית. המשמעות האפשרית לכך היא שהתלמיד חייב להיות ברמת התפתחות קוגניטיבית המתאימה ללימוד הנושא הזה בדרך הזאת, או שהוא כבר רכש את הכלים הבסיסיים ומוכן להתקדם ולהבין את השלב הבא.

מוכרח להיות תיאום בין מה שאני מלמד, הדרך שבה אני מלמד והמקום שבו התלמיד נמצא.

כמובן כשיש לי כיתה שלמה - לא כל התלמידים נמצאים באותו מקום, ואז נהיה חייבים לאזן בין אלו שאינם בשלים לאלו שכן. יש כל מיני דרכים לעשות את זה: ניתן להכין תרגילים ברמת קושי שונה עבור תלמידים שונים, ניתן להוסיף שעות פרטניות לתמיכה באלו שעדיין מתקשים, או להיפך - לתת משימות חדשות ללימוד עצמי עבור התלמידים המתקדמים.

ניתן להסיק מסקנות מהתיאוריה של עומס קוגניטיבי, גם לגבי למידה דרך גילוי וגם לגבי השיטה של הוראה מפורשת. בכל מקרה, ובמיוחד בתחילת הלימוד של נושא חדש, רצוי לצמצם את כמות החומר או מספר המשתנים החדשים שנלמדים בבת אחת, וללמד אותם בצורה הדרגתית (אלא אם כן יש לי זמן בלתי מוגבל לשבת עם כל תלמיד ותלמיד ולעזור לכל אחד ברמה שלו - מציאות שהיא כמובן כמעט בלתי אפשרית).

בנוסף למוכנות הקוגניטיבית, צריך לשים עין: האם המורים והתלמידים מוכנים רגשית ללימוד ספציפי? האם יותר קל להם ללמוד בישיבה פרונטלית בכיתה עם כללים מאוד ברורים, או ללמוד בכיתה תוססת ופעילה, שבה התלמידים יותר אקטיביים ונושאי הלמידה יהיו פחות מוגדרים ויותר תלויים בכיוונים שאליהם התלמידים עצמם יובילו. כמובן, אם משנים את דרך ההוראה תוך כדי תנועה - אנו חייבים להכין את התלמידים לזה ולהסביר להם מדוע אנו עושים שינוי, מה טיב השינויים ומהם הכללים החדשים.

ללכת בין השיטות

בנוסף למה שנאמר עד כה, חייבים לקחת בחשבון שהמושגים לימוד דרך גילוי עצמי או לימוד מפורש אינם מוגדרים בצורה ברורה, ולפעמים יש לא מעט חפיפה ביניהם. בקצוות - שתי ההגדרות עלולות להפוך כמעט לקריקטורה. מצד אחד, ללמד תלמידים רק בדרך של הרצאה או ללמד נושאים מסויימים כשהתלמידים בקושי מבינים - זה כמובן בדרך כלל לא יעיל. אמנם, גם לזה לפעמים יש מקום, לדוגמה - שינון ולמידה של טקסטים בעל-פה. מן הצד השני, לזרוק את התלמידים למים ולתת להם לבצע משימה חדשה בלי שום הדרכה - גם זה בדרך כלל לא ממש עוזר להם ללמוד. אבל גם כאן יש פעמים שנמצא לזה מקום. למשל בעבודה עם תלמידים מחוננים, או עם תלמידים שכבר יודעים את הבסיס היטב ואנו רק רוצים לתת להם הזדמנות להיות יצירתיים ולבנות על הבסיס הקיים.

ובכל זאת, לפעמים קשה להגדיר באופן ברור מתי זה לימוד דרך גילוי ומתי זה לימוד מפורש. בספר הלימוד המפורסם והמוצלח של אנגלמן שהוזכר בפוסט הקודם: "איך ללמד אנגלית במאה שיעורים", השיעורים ברורים ומסודרים עבור המורה. אמנם יש אוטונומיה מסויימת למורה להחליט אם כדאי להסביר יותר או להקדיש יותר זמן לנושא כלשהו, אבל מה שהמורה מלמד בכיתה מאוד מוגדר ומובהר. אין מקום לדלג על נושא, כי חייבים ללמד כל נושא בצורה הדרגתית. ניתן לעבור לנושא אחר רק אחרי שהתלמיד הצליח בשיעור הקודם, אחרת זה פשוט לא יעבוד. אין כאן גילוי של נושאים, אלא בדומה לשיעורים האידיאליים של מדליין האנטר - יש הדגמה, בדיקת הבנה, עבודה מונחית ועבודה עצמאית שעולה בהדרגתיות ברמת הקושי, וכן ניתן לראות בצורה ברורה את ההתקדמות של התלמיד.

מנגד נוכל למצוא את שיעורי המתמטיקה של דן מאייר, שרוצה שהתלמידים שלו יסתקרנו, יחשבו, ויבינו את החומר לעומק. לכן הוא שואל המון שאלות חשיבה, כדי שהתלמידים יגלו את התשובות בעצמם, אבל הוא עושה את זה בהדרגתיות ובצורה שמצמצמת את החומר הנלמד בכל שיעור. הוא מתמקד ברעיון אחד, אך שואל שאלות פתוחות עם תשובות שונות. כעת הוא בונה תוכנית לימודים עבור דסמוס (וסיים בינתיים את תוכנית הלימודים במתמטיקה לכיתות ו-ח). ניתן לראות איך מצד אחד הוא מלמד דרך הבנה וגילוי עצמי של החומר, ומצד שני מאמץ את המסקנות של תיאוריית העומס הקוגניטיבי.

יש גישות שמתמודדות עם שאלות יותר רחבות, כמו התוכנית של מתמטיקה לאזרח (Citizen Math) שמנסה לחקור בעיות מתמטיות אותנטיות המתחברות לעולם שבחוץ. הן מעוררות נושאים יותר רחבים הפרוסים על פני כמה שיעורים, אולם גם שם כל שיעור בנוי בצורה מאוד ברורה ומתמקד בנושא/רעיון אחד.

בקיצור, ניתן ליצור תוכניות לימוד שמנסות לשלב את המסקנות מתוך המחקרים משני הצדדים, אבל הדבר דורש המון מחשבה, מומחיות והכנה. אמנם תוכניות כאלו כבר קיימות, לפחות במתמטיקה, וניתן להשתמש בהן, אך קשה למורה יחיד לבנות תוכנית מעין זו בכוחות עצמו משום שהדבר דורש תרבות תומכת, והרבה זמן והשקעה. אם עושים זאת בנושאים המתאימים, זה שווה את ההשקעה ומניב פירות, אבל זה דורש מהמורה, במיוחד בהתחלה עבודה ברמה אחרת.