'פיגומים' בהוראה (חלק א') – איך הם עוזרים ולמה הם כל כך חשובים?

כפי שכבר נכתב כאן בעבר, הידע שאנו מקנים לתלמידים עלול להיות 'מת' או 'תקוע' כאשר איננו מבצעים העברה או העתקה שלו. לכן, עלינו לבנות את הלמידה על בסיס ידע קודם, ולהרחיב אותו בעזרת יישום שלו או תרגום לתחומים אחרים.

כעת ננסה להרחיב מעט בעניין: מה זה אומר בפועל? איך עושים את זה בכיתה ולמה זה חשוב?

התפתחות מקורבת

אחד מהחוקרים החשובים בתחום החינוך היה פסיכולוג רוסי בשם לב ויגוטסקי. הוא גיבש תיאוריה חינוכית לפיה יש לראות את הלמידה כתוצאה של אינטראקציה בין-אישית, אשר נוצרת ב"אזור ההתפתחות המקורבת" (zone of proximal development). מה פירוש הדבר?

לימוד, על פי ויגוטסקי, איננו רכישת ידע או צבירה של מידע באופן שניתן 'לשפוך' אותו מכלי אחד לכלי שני ולאחסן אותו שם, אלא מדובר על קליטת ידע בתוך הקשר רחב יותר – גם התפתחות קוגניטיבית אבל גם אישי וחברתי. התלמיד נפגש בבעיה, והניסיון שלו בהתמודדות עם הקושי מקדם אותו אל הפתרון. לכן, האתגר הלימודי חייב להיות כזה שלא יהיה קשה מדי לעמוד בו עד כדי שהתלמיד יתייאש, אך גם לא יהיה קל מדי באופן שהוא יכול לבצע את זה בקלי קלות - וכך הוא בעצם אינו לומד. הסביבה חייבת לספק קושי שנמצא ב'אזור ההתפתחות' – בין היכולת של התלמיד לפתור את הבעיה בעצמו, לבין האזור שבו הוא לא יכול לצלוח את המשימה הזאת בלי תיווך או סיוע.

הסיוע הטבעי בא מתוך אינטראקציה עם אנשים. בעבר, תלמיד שרצה ללמוד אומנות או מלאכה מסויימת היה צריך להיצמד כשוליה לאומן-מדריך ('מנטור'), אשר היה מתאים לו תרגילים על פי קצב הלמידה האישי שלו על מנת ללמד אותו בהדרגה את המקצוע. כך גם לפי ויגוטסקי, אנו חייבים לראות איפה התלמיד נמצא כעת ומה הפוטנציאל שלו, ובאמצעות האינטראקציה עם המורה – להוביל אותו מנקודת ההתחלה עד להשגת הפוטנציאל. זוהי לדעתו ההתפתחות הלימודית.

ויגוטסקי טען שאנחנו חייבים לבחון לא רק מה שהתלמיד יכול ללמוד בכוחות עצמו, אלא מה הוא יכול ללמוד בסיוע של אדם אחר – בהדרכה כיצד לרכוש את הידע ובתיווך של המידע. כשמלמדים נהיגה, למשל, המורה מקנה לתלמידיו בהדרגה את המיומנויות השונות, ונותן לכל תלמיד באופן אישי קצת יותר עצמאות בכל פעם עד שהוא נוהג באופן עצמאי לגמרי. אנו לא מצפים שהוא ילמד נהיגה באופן עצמאי. כך לדעתו של ויגוטסקי יש לנהוג בכל תחומי ההוראה.

(יש לציין שיש קירבה מסויימת בין שיטה זו לשיטת הלימוד של פוירשטיין, שהתמקד בפוטנציאל ללמוד וביכולת לקדם תלמידים עם קשיי למידה באמצעות התיווך של המורים).

כל זה מוכר לנו מן הסתם מלימודינו במכללה להוראה, אך בשטח – לא פשוט למצוא לתיאוריה יישום הולם. אז מה זה אומר לגבי כמורה? איך אני מיישם את זה בשיעור? האם אני אמור לתת לתלמידים תרגילים שהם לא יכולים לעשות לבד, אבל כאלה שהם כן מסוגלים לעשות בסיוע המורה? – הרי יש לי כיתה עם המון תלמידים, ויש רק מורה אחד שצריך להגיש את העזרה לכולם... ומה לגבי ה'הספק' והחומר שכולם חייבים ללמוד? מה אני אמור לעשות???

פיגומים (– ככה בונים חומה...)

כשהמורה עסוק עם כיתה שלמה – ובעצם אפילו עם תלמיד אחד – 'פיגומים' יכולים להיות כלי מעולה ליצירת האזור הזה, שבו התלמיד נמצא בין נקודת יכולתו ההתחלתית לבין הפוטנציאל שלו, וכך לסייע לו לבנות את הידע והמיומנויות שלו בעצמו. באמצעות ה'פיגומים' הללו, אנו יכולים לתת לתלמידים מידה מספקת (אך לא מופרזת) של תמיכה, כך שלבסוף הם כן יצליחו לפתור תרגילים שלא היו יכולים להתמודד איתם באופן עצמאי, ללא התיווך שלנו.

בשבוע הבא נפרט יותר לגבי סוגים שונים של פיגומים ואיך ליישם אותם בשיעור, אבל בינתיים יש כמה שאלות שמורה יכול לשאול את עצמו כדי לקדם את הכלי הזה:

1. איך אני יכול ללמד תלמידים לעשות משהו שנמצא מעבר ליכולתם הנוכחית?

2. מה זה אומר לסייע לתלמידים (לא לעשות בשבילם אלא לעזור להם לעשות) לבצע את מה שמעבר ליכולתם?

3. האם תלמידים יתקדמו או 'ייתקעו' כשנותנים להם משימות שהן מעבר ליכולתם אבל עם סיוע?

4. האם תלמידים ילמדו יותר אם נדחוף אותם לקצה של 'אזור ההתפתחות המקורבת' שלהם?

5. איך הסביבה הלימודית משפיעה על היכולת הלימודית של התלמידים?

ירוק = אזור ההתפתחות הקיימת צהוב = אזור ההתפתחות המקורבת