פיגומים (חלק ד') – אסטרטגיות לבניית פיגומים

כפי שלמדנו מן התיאוריה של ויגוטסקי ומכמה מחקרים, פיגומים היא הדרך להקל על תלמידים ללמוד. בנוסף, כשדיברנו על שיטת ההוראה של מדלין הנטר וברק רוזנשיין ראינו שהדגמה ויצירת פיגומים הן שלבים קריטיים בתהליך של הוראה טובה. אבל איך עושים את זה בפועל? מה הן האסטרטגיות?

הטרמה: ידע מקדים מקל על ההבנה

- ללמד מראש את המושגים, מילות המפתח ואוצר המילים הקשות שהתלמידים יצטרכו להתמודד איתם.

לדוגמה: לפני קריאת מאמר (מדעי, אזרחי או בכל תחום אחר) אני קודם מלמד את אוצר המילים החיוני להבנת המאמר, ובכך נותן לתלמיד ידע מוקדם שבעזרתו הוא כבר יכול להבין את הכתוב בלי להתעמת עם המילים הקשות או המונחים המקצועיים.

- לבנות על ידע שכבר למדתם או שכבר מוכר לתלמידים. כך יהיה להם יותר קל לעבד את חומר הלימוד, כיון שזה מצמצם את הידע החדש שהם צריכים ללמוד.

בהקשר זה נזכיר את החשיבות שרוזנשיין מייחס לחזרה. אם לימדתי בעבר מושגים שמתייחסים לנושאי הלימוד החדשים – חובה לעבור שוב על המושגים הללו בטרם ניגש לנושא החדש. בכך אני משיג שני יעדים: ראשית – חזרה על מושג עד שהוא הופך להיות ידע אוטומטי, ובנוסף – הוא מצמצם את הידע החדש שאני צריך למשימה, לתרגיל או לנושא החדש שאני מלמד.

במתמטיקה, למשל, לפני שעוברים לנושא מורכב יותר של משוואות (עם שני משתנים או עם שברים) חייבים לחזור על הידע הבסיסי שהתלמידים כבר רכשו בנושא המשוואות (עם משתנה אחד או עם מספרים שלמים, ואולי כדאי גם לחזור על כללי העבודה עם שברים). כך התלמידים רואים איך הנושא היותר מורכב בנוי על גבי הבסיס הפשוט והמוכר יותר, וכך גם יהיו להם פחות משתנים חדשים בלימוד הנושא החדש.

כדי לחזור על החומר הנלמד חייבים לחזור עליו לעומק. אפשר לעשות זאת באמצעות מבחן אמריקאי, בקשת הסבר למושג, פתרון של תרגיל או אפילו פשוט להיזכר בחומר מסויים. הכל תלוי בנושא, אך חשוב שתהיה לי אפשרות לבדוק אם הנושא, המושג או הפתרון מובנים ומוכרים לתלמידים.

צמצום: להקטין את כמות החומר החדש שיש ללמוד

- המטרה הראשונה היא להכיר היטב את החומר הנלמד כדי לדעת איך ניתן לחלק את המשימה לחלקים; בכל פעם לתת רק חלק אחר ולבסוף לדרוש את הכול ביחד.

לדוגמה: בהיסטוריה אני יכול בצורה מובנית להוציא את משפטי המפתח מתוך מקור ראשוני, ולתת לתלמידים לנתח בשלב הראשון רק את משפטי המפתח.

- ניתן להתחיל את התרגיל/המשימה עבור התלמידים, כדי שיהיו כבר בעניינים. הדבר עשוי לצמצם את כמות החומר החדש שהם צריכים לעכל, וגם להגביר את המוטיבציה.

ניתן ליישם זאת למשל בספרות: מתחילים לקרוא סיפור בשיעור, ונותנים לתלמידים להמשיך לקרוא אותו בעצמם אחרי שהם כבר 'נכנסו' לעלילה.

- דרך נוספת לסייע לתלמידים ולחלק את המשימה לחלקים יותר קטנים, היא בניית תבניות עבור התלמידים, אשר מבהירות להם כיצד לעשות את המשימה שלב-שלב. זו למעשה צורה אחרת של הדגמה.

לדוגמה: במשימת כתיבת טיעון – ניתן לתת להם תבנית מאוד ברורה של מה שמצופה מהם, למשל: פתיח (הצגת הנושא); טענה; שני נימוקים מבוססים; סיכום. בכל משימת כתיבה ניתן להבהיר את המסגרת ואת השלבים, שיחלקו את המשימה עבור התלמיד לחלקים יותר קטנים ויצמצמו את מה שהוא חייב לעשות, כיון שהתבנית כבר קיימת.

- להפוך רעיון מופשט למשהו קונקרטי שיהיה קל יותר להבנה.

במתמטיקה ובמדעים למשל, ניתן להשתמש בבעיות מהעולם לפני שאני מלמד את הרעיון המופשט. כך בשיעור גיאומטריה נוכל לנסות לשפוט איזה פאי של פיצה הכי משתלם (הכי גדול) ולהראות איך מחשבים את הגודל של עיגול כדי לקבל תשובה, או בשיעור ביולוגיה – להתבונן בחרקים לפני שמנסים לזהות את האנטומיה שלהם.

פריסה: פירוק של חומר הלימוד או המשימות לנתחים קטנים יותר

- גם כאן המטלה הראשונה של המורה היא להכיר את חומר הלימוד לעומק, כדי שהוא יוכל לפרק אותו ולחלק אותו לשלבים קטנים, אותם ניתן ללמוד אחד אחרי השני עד שיגיעו למשימה/תרגיל הסופי.

תום שרינגטון (Tom Sherrington) בספרו Rosenshines principles of Action, 2019 מביא דוגמה מתחום המתמטיקה, במסגרת לימוד מסכם בנושא שברים: חייבים להיות בקיאים בחומר הנלמד ולדעת איך לפתור את התרגיל, כדי לבצע את החלוקה ביעילות.

הנה תיאור של השלבים:

• יש להבין את המשמעות של כל שבר במשוואה: 1/8+1/4 = X (אפשר גם להראות בטבלה עם מרובעים).

• הבנה של המושגים 'מכנה' ו'מונה'.

• אילו שברים ניתן לסכם באופן מיידי ולמה?

• הבנת המושג של כפולות במונה ומכנה (צמצום והרחבה).

• איך מוצאים מכנה משותף?

• איך לשנות את קנה המידה של המונה כך שיתאים למכנה המשותף?

• איך לסכם שברים עם מכנה משותף?

• לבדוק את התשובה מול מודל בטבלה.

- להציב יעדים ברורים וקריטריונים להצלחה כדי שיהיה לתלמידים ברור מה מצופה מהם.

- לארגן לתלמידים את החומר בצורה ויזואלית – טבלאות, גרפים, שרטוטים וכדומה.

לדוגמה: בתנ"ך/ספרות – להראות את העלילה בצורה ויזואלית, עם הגאות והשפל במפלס המתח של העלילה. זה עוזר להמחיש את המושגים ולעשות אותם יותר קונקרטיים, וגם עוזר לתלמידים לארגן ידע רב למשהו יותר ממוקד.

- להציע לתלמידים שאלות מובילות.

לדוגמה במקצועות רבי מלל – התלמידים יקראו את כל הטקסט בעצמם, אבל בדרך הם יחפשו וימצאו את התשובות לשאלות שמכוונות אותם.

כל השיטות הללו מנסות למעשה להתגבר על אחד הקשיים הכי מאתגרים בלמידה. נוירולוגית, אנחנו יחסית מוגבלים בלמידת דברים חדשים. כל פרט חדש שאנחנו לומדים חייב להיקלט דרך זיכרון העבודה (working memory) שמסוגל להכיל, לפי המחקר הראשון שהתפרסם בנושא זה, כשבעה פריטים. אם אני נתקל ביותר משבעה פריטים בבת אחת (וכפי שנראה, ההגדרה של פריט עשויה להשתנות מאוד) לא אוכל לעבד את החומר ולהעביר אותו לזיכרון לטווח ארוך, שהוא יחסית בלתי מוגבל. לכן, ככל שאני יכול לצמצם, לחלק ולהטרים את הלימוד – אני בעצם מאפשר לתלמיד לעבד יותר חומר, ובכך אני מתגבר את יכולות הלמידה שלו. בהתאם לכך, כאשר אני מציף את זיכרון העבודה – אני עלול לחסום את התלמיד מללמוד.

בפעם הבאה נעסוק בהדגמה, שהיא הכלי הכי חשוב עבור המורה לצורך ההוראה, וכדאי להכיר אותו היטב.