פיגומים בהוראה (חלק ב')- איך לומדים לפתור בעיות

למידה במהותה נראית כדבר בלתי אפשרי. אני יכול לעשות מה שאני יודע לעשות, ואינני יכול לעשות מה שאינני יודע לעשות! אבל איך סוגרים את הפער הזה או איך עושים את הקפיצה, כך שאני אוכל לעשות את מה שאני (עדיין) לא יכול לעשות? – זו בדיוק השאלה שויגוטסקי מנסה לענות עליה.

אחת מהדרכים המוכרות ללמוד, היא לחקות מה שאחרים עושים. אולם לפי ויגוטסקי זו לא ממש למידה, משום שהתלמיד לא מבין מה שהוא עושה או אומר, אלא רק מחקה את הפעולה או חוזר על המילים כמו תוכי. בהתאם לכך, חשוב לציין שחייבים להבחין בין סוגים שונים של פיגומים, שכן קיים סוג כזה של 'פיגום' שלא ממש נחשב למידה (בעיני ויגוטסקי). יש סוג של פיגומים שבו אני נותן לתלמיד לעשות את רוב העבודה, ויש פיגומים שהם קרובים במהותם לחיקוי אבל אינם חיקוי, וניתן לכנות אותם עזרה מובנית. בשיטה זו, המורה עושה את רוב העבודה בשביל התלמידים והם רק צריכים לעשות את השלב האחרון שלה, או שהמורה מדגים והתלמידים אמורים לבצע משימה מאוד דומה אך לא זהה (למשל: המורה מבצע השוואה בין שני מקורות תנ"כיים באמצעות טבלה, והתלמידים צריכים להשלים אותה. או: המורה פותר על הלוח שאלת בגרות באזרחות, והתלמידים מתבקשים לענות על שתי שאלות דומות באותו אופן). בפיגומים פחות מובנים, לא המורים אינם עושים את רוב העבודה אלא התלמידים, והמורים נותנים להם רק את התמיכה המספקת, כך שיוכלו להתקדם ולעלות דרגה באופן עצמאי. ההבדל הוא דק אבל מאוד משמעותי: בהבנייה אני אומר לתלמידים מה השלב הבא. בשימוש בפיגומים (פחות מוּבְנים) אני מניע את החשיבה של התלמידים כדי שהם יחשבו בעצמם מה השלב הבא. ההבדל הוא ברמת העצמאות של התלמידים – למרות שבשניהם יש סיוע. כדי שעזרה מובנית תיחשב כפיגומים חייבים לתת קצת מרווח לתלמיד כדי לצמוח ולהבין.

ניקח לדוגמה שיעור במתמטיקה: אני יכול להראות לתלמידים את הפתרון של תרגיל שלב אחרי שלב על הלוח, ואז לתת להם לבצע את בדיוק אותו תרגיל – זהו למעשה חיקוי. אני יכול לתת להם שוב את אותו תרגיל, אבל הפעם עם מספרים אחרים ואולי עם עוד שינוי קטן – זוהי עזרה מובנית. אפילו כאן יש סיכון שהתלמידים יעתיקו בצורה 'טכנית' או 'מכנית' את אותם השלבים (כמו אלגוריתם של מחשב) בלי להבין מה הם עושים, ויקבלו את התשובה הנכונה. אם הם לא הבינו מה הם בעצם עשו – לדברי ויגוטסקי זה לא נחשב לימוד. לחילופין, אני יכול לתת להם תשתית שתאפשר להם לחשוב בעצמם מה השלב הבא שנדרש כדי לפתור את התרגיל – זה נקרא לתת להם פיגומים פחות מובנים שבעזרתם הם ילמדו בצורה עצמאית.

המילה פיגומים scaffolding)) היא בעצם המצאה של ג'רום ברונר (Jerome Bruner), פסיכולוג מפורסם שהשפיע בהרבה תחומים ובמיוחד בחינוך. יש לו מאמר מפורסם מ-1967, שבו הוא עוסק בשאלה כיצד ראוי למורה פרטי ללמד. הוא התעניין איך ילד לומד לפתור בעיות תוך שהוא משתמש במיומנויות שהוא כבר מכיר, ו'קופץ' משם לרמות מיומנות יותר גבוהות. ברונר טען שיש לכך שני שלבים: הראשון הוא צירוף של מיומנויות כדי להגיע למיומנויות יותר מורכבות; השני הוא התאמה בין סוג הבעיה לבין הכלים/המיומנויות שהפתרון שלה יצריך. הוא ראה את ה'פיגומים' כניסיון של המורה להגביל את מספר המשתנים בפתרון הבעיה (או להפוך אותה ליותר פשוטה), כדי להגיע לנקודה שבה התלמיד יוכל לפתור את הבעיה בכוחות עצמו. ברונר יצא מתוך הנחה שפיגומים מסוג זה יסייעו יותר מאשר עזרה מובנית.

הפעילות שבה הוא השתמש בניסוי הייתה בניית פירמידה של קוביות, ויועדה לילדים בגיל 3-5. הוא הסיק שמורים חייבים גם להתמחות בחומר הנלמד, גם לדעת איך ללמד אותו, וגם לדעת איפה כל תלמיד נמצא מבחינה התפתחותית.

הוא זיהה צרכים מאוד שונים בגילים שונים: בגיל שלוש עיקר המאמץ היה לגייס אותם לפעילות, והם אף פעם לא עשו יותר משלב אחד בבנייה בכל תור. הם היו צריכים הרבה עזרה, למרות שהם לגמרי הבינו את המשימה ויכלו לזהות מה בנוי טוב ומה לא. בגיל ארבע - וזה הגיל שבו הכי התקדמו בלמידה - כל ילד היה צריך עזרה מסוג שונה, תלוי בנקודת הפתיחה שלו. ילדים בגיל חמש היו צריכים פחות עזרה, ויכלו ביתר קלות לעשות כמה שלבים בבת אחת, אחרי שהבינו את המטרה.

ברונר מזהה כמה שלבים בתפקיד של המורה:

1. לגייס את התלמיד לפעילות.

2. לפשט את מספר המשתנים בפתרון הבעיה.

3. לשמור על המוטיבציה לביצוע המשימה.

4. לסייע לילד לזהות שלבים קריטיים בבנייה שיעזרו לו להבין מה צריך לעשות.

5. לדאוג לצמצום התסכול של התלמיד (הסכנה שהמורה יעשה יותר מדי).

6. להדגים את הפעילות לתלמיד כשהוא מוכן להבין אותה ולפי הצורך.

ונקודה אחת שאני אוסיף: המורה חייב להעריך את היכולות והמוטיבציה של התלמיד לאורך הדרך.

המאמר הזה תיאר ניסוי עם מורה פרטי ותלמיד אחד. - איך ניתן ליישם משהו דומה לכיתה שלמה? איך מתרגמים את מה שניתן ללמד בלימוד פרטני, להוראה המונית בעזרת פיגומים? מה זה אומר לעזור לתלמידים בכיתה שלמה, כאשר לכל אחד מהם יש יכולות שונות (טד סיזר היה אומר: "אני מאמין במסלולים לפי יכולות....רק תתן לי מספר מסלולים כמספר התלמידים ") - האם ניתן להתאים את הלימוד באופן אישי? הרי זה וודאי בלתי אפשרי לביצוע באופן שכעת תיארנו... אז מה כן ניתן לעשות? המשך יבוא................